אני אתה והוא

שוב זו תקופת החגים, עוד שנה עברה. מדהים שכל פעם מחדש, לא משנה מה עבר עלינו בקיץ או איך אנחנו מרגישים, החגים עושים איזשהוא איתחול. אנחנו מתמלאים תפילות ורצונות שדברים יהיו טובים יותר, ואת הדברים שהיו קשים, שמחים להשאיר בשנה שחלפה. ״תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה״

המחזוריות הזו פשוט נהדרת.

 

לפני שבועיים עיקרנו את מייפל, (הגורה המתוקה שלנו), ומנענו ממנה את חווית המחזוריות של הגוף שלה.

אמנם מחזוריות אחרת, ואמנם פיזית ולא רוחנית, אבל אצלי הכל התחבר. כששאלנו את הוטרינר לפני כמה חודשים מה משמעות העיקור, הוא הסביר לנו על התהליך, ההשפעות שלו וההשלכות. ישבתי והקשבתי, מהנהנת כמו כל בעלת כלבים רגילה, אבל בפנים התרוצצו מחשבות ותחושת אמפתיה מיוחדת למה שהכלבה שלי עומדת לעבור. התנתקתי לרגע מהלובי הציבורי החיובי שיש לעיקור כלבים, מהצורך למנוע הולדת גורים שלא בטוח שימצאו בית ומהיתרונות הבריאותיים, וניסיתי לחשוב על זה נקי. כמו שזה באמת. להוציא את מערכת הרוויה הנשית ממייפל ולמנוע ממנה השתנות והתחדשות מחזורית.

גם אני נפרדתי לא מכבר מהמחזוריות הזו. דיכוי או הוצאת שחלות הוא טיפול מוכר לסרטן שד ושחלות, או למניעה שלו. גם אני קיבלתי את זה כהכרח, וכמשהו שאינו כבד משקל כמו היתרונות הבריאותיים שהוא מספק. ואולי גם פה יש מן הציפייה הנצחית ממנו הנשים להתמודד עם כל מה שקשור להורמונים שלנו, בלי לתת את הדעת שזו לא תמיד התמודדות קלה.

הבחירה בעיקור כמובן נעשתה. מייפל מרגישה טוב ואנחנו לא מצטערים. אבל לכבוד השנה החדשה רציתי להעלות על נס את היופי שבהתחדשות הזו. מה שלא היה השנה ואיך שלא הרגשנו, מחר נוכל להתחיל מחדש.

באחד מערבי החג/שבת הרבים שהיו לאחרונה, ישבנו אני ואתה יחדיו על יד השולחן בסלון. הנחנו ערימה גדולה של עלי גפן, ותערובת אורז משובחת, גילגלנו, ריכלנו והתחדשנו.

אני לא יודעת כמה יוצא לכם לשבת בנחת עם האהובים שלכם ולהתעסק באוכל. בערבי הפסח בבית ילדותי, היינו יושבים יחד במטבח, מקלפים, חותכים, מערבבים וקוצצים. בשאר החגים והשבתות היינו יותר מפוזרים. מחלקים תפקידים, ממהרים, ומנסים להספיק הכל לפני כניסת החג, אבל ערב פסח היה תמיד מיוחד. אם תמצאו לכם (במה שנותר מהחגים) שעה פנויה לשבת יחד, לגלגל וללטף עלים, לשתף ולהשוות למי יצא יותר יפה, לא תצטערו.

מהמתכון הזה יצאו לכם עלי גפן נהדרים. לא מה שאתם מכירים מקופסת השימורים או מה שמקבלים בבית קפה עם קצת יוגורט ליד. זה אמנם דורש מעט זמן, אבל לא באמת מסובך, וזה יוצא טעים, עמוק, חמוץ, ונהדר. הם גם נשמרים שבועיים במקרר.

עלי גפן ברוטב ירוקים חמוץ

מצרכים: (לסיר גדול)

1 צנצנת עלי גפן

1 רימון

למילוי –

מעט שמן זית לטיגון

1 בצל גדול קצוץ דק

חופן אגוזי מקדמיה קצוצים (אפשר גם צנוברים)

1.5 כוס אורז פרסי

2 עגבניות קצוצות דק

מיץ מחצי לימון

מלח, פלפל

לרוטב –

שמן זית לטיגון

6 בצלים גדולים חתוכים לחצי ופרוסים

שיניים משני ראשי שום, פרוסות

4 צרור פטרוזיליה קצוצים דק

4 צרור כוסברה קצוץ דק

4 לימונים מפולטים

מיץ מ-3 לימונים

1 כפית כורכום

1 כפית שטוחה כמון

מעט אגוז מוסקט

מלח ופלפל לפי הטעם

אופן ההכנה:

מוציאים את עלי הגפן בעדינות מהצנצנת ושוטפים היטב. מניחים בצד לייבוש.

מכינים את המילוי. מטגנים בצל בסיר עד הזהבה. מוסיפים את האגוזים הקצוצים ומערבבים. מוסיפים את האורז וממשיכים בטיגון 5 דקות נוספות. מוסיפים את העגבניות הקצוצות, ומערבבים. מוסיפים מיץ מחצי לימון, מתבלים במלח ופלפל. מערבבים ומוסיפים כוס מים רותחים. מביאים לרתיחה, מנמיכים את האש וממשיכים בבישול איטי תוך ערבוב כרבע שעה נוספת, עד שכל הנוזלים נספגים. מסירים מהאש ומניחים בצד להתקרר.

עוברים לרוטב. בסיר נמוך ורחב מטגנים את הבצל והשום עד הזהבה. מוסיפים את התבלינים ומממשיכים בערבוב מספר דקות נוספות. (חשוב לשים לב שהתערובת לא נשרפת.) מוסיפים את הלימונים המפולטים ומחצית מכמות מיץ הלימון. מערבבים, מוסיפים מים עד לחצי מגובה הסיר, ואת כל עשבי התיבול. מביאים לרתיחה, מתקנים תיבול, ומוסיפים את שארית מיץ הלימון לפי הטעם.

מנמיכים את האש, משאירים את התבשיל להתבשל, והולכים לגלגל…

מסדרים את עלי הגפן אחד אחד בתוך הסיר (כמו בתמונה למעלה). אם אין מקום, מסדרים קומה נוספת של עלי גפן. דואגים שיהיו מים כמעט עד כיסוי. מכסים וממשיכים לבשל על אש קטנה כשעה וחצי.

בתאבון וחג שמח!

מאז שאתה ואני מכירים חלמת לאמץ כלב. עם הזמן, גם אני הצטרפתי לרעיון וקצת אחרי החתונה הרגשנו שהגיע הזמן. אני לא כ״כ היכרתי את עולם הכלבים. אמנם בילדותי גרנו בישוב והיו לנו כמה, אך הם גרו בחוץ, לא חינכנו אותם, ומעבר להליכה משותפת במרחבים לא ידעתי הרבה. אני מודה שבהתחלה פינטזתי על גור גזעי ומושלם. כזה (שנוכל לדמיין) שאנחנו יודעים בדיוק מה יהיה האופי שלו ואיך הוא יראה. לא מספיק ידעתי אז איך עובדת תעשיית הכלבים והיה נראה לי הגיוני (ומוסרי) לבחור גזע שיתאים לנו.

בסוף הבנו שיש מספיק כלבים שמחכים לאימוץ ונסענו ליום אימוץ באס או אס חיות בהרצליה. אני חשבתי שנלך לראות כלבים, לא נמצא את האחד שלנו ונמשיך במסע לעמותות אחרות. לא ידעתי שעוד רגע היום יום שלי הולך להשתנות מהקצה אל הקצה. נכנסנו אל מתחם גדול ועמוס, על הדשא הרחב ישבו המון כלבים מתוקים שאיש לא רצה. האויר היה מלא בקולות צחוק של ילדים שבאו להתנדב ובקולותיהם של המבוגרים האחראיים שדאגו שהסדר ישמר, וכולם ידעו מה תפקידם. האנרגיה היתה שמחה וחיונית, אבל אי אפשר היה להתעלם מהעצב שישב וחיכה על הדשא. תמיד ידעתי שיש המון כלבים מסכנים בעמותות, אבל הדחקתי את זה ואמרתי לעצמי שיש מספיק עוולות בבני אדם שצריך לטפל בהם לפני. אחרי המפגש הראשון שם בדשא, התחלתי להבין כמה גדול העוול שבני האדם עושים לכלבים, מרבים אותם ומהנדסים גנטית לצרכיהם ונוטשים שאין כבר צורך.

בפינת הדשא, בכלובי הגורים, מצאנו גוש פרווה מפוחד בצבע זהב, מתוק ונעים בצורה שאי אפשר לתאר במילים. אנשי העמותה דאגו להסביר לנו מה זה אומר גורה בת חודש וחצי בבית, כמה בלגן היא תעשה, ולאיזה גודל היא תגיע. ורק כשהשתכנעו שאנחנו מודעים ומוכנים לאתגר, קיבלנו אותה לידינו. יצאנו בשער העמותה מאושרים, מעבירים אותה בהתרגשות מאחד לשני, ושמחים כ״כ שהתגלגלנו לאמץ ולא לקנות כלב.

נתנו לה את השם ״מייפל״, על שם הצבע שלה ועל שם המתיקות.

היצור הקטן שנכנס אלינו הביתה לא השאיר חלקה אחת אדישה. צרכים בכל מקום, התכופפויות תכופות לנקות, ופעם ביום שוטפים את הבית. מזל שאתה לא מפחד מנקיונות, כי עם הגב הפוסט ניתוחי שלי, זו לא היתה משימה קלה. למדנו לשים את כל הנעליים, הגרביים, השלטים, וכל מה שיקר לנו במקום גבוה בבית, כדי לא לתת לקטנה לבדוק כמה הם נוחים ללעיסה ובעזרת מאלפת מקסימה התחלנו ללמד את מייפל איך מתנהגים. מה המרחב האישי שלה, איפה היא עושה צרכים, מי האלפא (אתה) ומי מס 2 בלהקה (אני). היא מצידה פיזרה לכל עבר מתיקות ואנרגיות של שמחה, אז כולם יצאו מרוצים.

ביום בו הבאנו את מייפל, נולד לאחי בנו הבכור. מתוק ומושלם וברור. כשהם שלחו את התמונות הראשונות מבית החולים, עצרתי את עצמי מלשלוח גם תמונות, כדי לא לקחת את המקום של היצור החדש והמרגש יותר. אמנם שנינו הרחבנו את המשפחה באותו היום, ובהחלט יש קווי דמיון, אבל גם אם התבלבלתי לרגעים, הזכרתי לעצמי את ההבדל העצום שבין השניים.

כשההוא נכנס בסערה לחיינו, וחליתי שוב בסרטן, הייתי צריכה להתמודד עם הרבה מידע מפחיד והשלכות. אחד מהם היה שהריון כבר אינו אופציה בשבילי. מכיון שהייתי עסוקה אז בהישרדות, ההבנה הזו החליקה בקלילות לתוך התודעה שלי, ולא עשיתי ממנה עניין גדול. השקעתי את כולי בלשמור על אופטימיות ולהאמין שאוטוטו אני חוזרת לכוחותי. כעבור לא מעט חודשים, אחרי הרבה ניסים ואנשים אהובים, הגעתי שוב למקום המבורך של ביטחון בחיים, והתפניתי לכאוב את האובדן הזה.

כולנו גדלנו בחברה שמקדשת ילדים. כל ילדה יודעת שיום אחד היא תגדל, תהיה בהריון ותטפח את הדור הבא שלה. קרה לי כבר יותר מדי פעמים שבמפגש ראשון עם אנשים, אחרי ששיתפתי קצת מהחויות הבריאותיות שלי, הגיעה ללא חשש השאלה ״אז את יכולה להיות בהריון?״ כאילו מכל ההתמודדויות שעברתי, כחולה כמחלימה וכאשה, זה הדבר הכי משמעותי שקופץ לאנשים לראש. ולא, אני לא יכולה להיות בהריון. בגיל 33, עם זוגיות טריה, נאלצנו להתמודד עם סירוב סופי של הטבע לעזור לנו בזה.

הרהרתי הרבה במסע המפותל של הפוריות כבר לפני. הגיל המאוחר (יחסית) בו מצאתי זוגיות ונשים אהובות סביבי שנאלצו להתמודד עם טיפולים ואכזבות, לימדו אותי שהחסידה לא תמיד באה. אמנם יש חלק גדול מהעולם שחי בודאות שביכולתו לתכנן משפחה, אבל לחלק אחר ולא מבוטל, זו משאלה, חלום, התמודדות, וקושי. למזלנו, זכינו לחיות בדור שפיתח סל כלים שלם להגשמת החלום הזה ואם פעם היו נשים עקרות שמילאו את תפקיד מסכנת הכפר, היום יש רפואה מתקדמת שמאתגרת את גבולות האפשר.

אצלי הכאב הזה עומעם. אני מודה על חלקי ויודעת שמשפחתנו הקטנה תמשיך להתרחב. אבל למדתי בדרך להרחיב את הלב ולתת מקום לקשת הרחבה שקיימת בין אבא ואמא שמתחתנים ומביאים ילד, לכל כך הרבה אפשרויות נוספות. ולמרות שעדיין הרוב הגדול חי בצורה מסוימת, לפעמים פשוט לא צריך להסתכל לצדדים.

אז הלוואי שנדע לשמוח בחלקנו. הלוואי שנדע לתת מקום. מקום לנשים שחולמות על הריון, מקום לנשים שכל בטן הריונית צובטת להם בלב, מקום לנשים הריוניות, שסוחבות כ״כ הרבה חודשים ורק רוצות שמישהו יעזור קצת עם המשא, מקום לאנשים שבוחרים שלא להביא ילדים, ומקום למי שבוחר להביא הרבה. מקום למי שמנתב את אהבתו להולכים על ארבע, ומקום למי שמאמץ ילד שמישהו אחר לא רצה או לא יכל, ושלא נשפוט ולא נכעס, ולא נקנא. הלוואי.

והנה גם יצאה לי ברכה לשנה החדשה.

חטיף קיץ בריא וטעים לכלבים.

אולי אי אפשר ממש לקרוא לזה מתכון, אבל זה רעיון קל וטעים לחטיף שתמיד ישמח את הכלב שלכם. והוא גם משמעותית זול יותר מהחטיפים שקיימים.

מצרכים:

2 חתיכות חזה עוף (שניצל)

2 בטטות

2 גזרים

צרור פטרוזיליה

חצי צרור סלרי

2 כפיות כורכום

אופן ההכנה:

מניחים הכל בסיר, מכסים במים ומבשלים עד שהכל רך. טוחנים בבלנדר מוט, מחלקים לכוסות אספרסו חד פעמיות או לתבניות קרח. מקפיאים ו… מוכן!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כולנו מחכים למזל. סוללים לו שביל בו יוכל לצעוד עד פתח ביתינו. לכל אחד יש את האבנים המיוחדות שלו לשביל, ואת השיטה להניח אותן. חלקנו מנסים לשחק עם המזל, וחלקנו מציצים עליו מרחוק ומחכים. אני ואתה אוהבים לשחק. מנסים את מזלנו עם תאריכים. כמו להזכיר למזל, ולנו, תאריכים מיוחדים שיגענו ועמלנו ויצרנו. יש ימי הולדת, והיום בו נפגשנו, יש היום של הנשיקה הראשונה, היום בו התחתנו, ויש גם את היום בו הוא הגיע. בדיוק השבוע לפני שלוש שנים, בבוקר חם של אמצע יוני, נחת עלי לראשונה מר סרטן, ומאז הוא איתי. מאתגר, מלמד, ואם יש איזו שיטה של איזונים בחיים, אולי גם מביא לי מזל לפעמים.

ישבתי וחשבתי מה השתנה בי בשלוש השנים האחרונות. חפרתי עמוק ומצאתי רבדים. יש רובד אחד, יחסית בשכבות החיצוניות, של חרדה. צל בדמותי, שהולך אחרי ומזכיר לי שמתישהו הכל ייגמר וכדאי לנצל את הזמן ולהשתדל להספיק. ורובד אחר, בו אני יותר חכמה, ומבינה שכל מה שיש זה תמיד העכשיו. והעכשיו מפעים ומדהים ומלא באפשרויות, והחרדה היא פיקציה, כי היא משתנה קבוע אצל כל בני האנוש. מתוך כך שהכל ככ שברירי, הכל בעצם יציב וקיים. וחכמים ממני אמרו את זה בדרכים יפות ופיוטיות יותר.

יש רובד של עצירה. שלוש שנים בלי עבודה מסודרת עם שעון נוכחות ותלוש משכורת, שלוש שנים בהם רבים סביבי פרצו וטיפסו חומות ומדרגות בקריירה. אך לידו גם רובד של תעופה. אוטוסטרדה של הבנה, של קבלת ביטחון בעצמי ובעולם, של שלווה אל מול הלחץ.

יש רובד של כאב, של מה שנלקח ממני. פשטות של בריאות, בקרים ללא כאבים, גוף נשי פורה ומפרה. אבל סביבו עוטף רובד של אהבה. אהבה שמחבקת את הקושי, מנחמת, והופכת אותו להתמודדות ראויה.

אני מונה את הרבדים וזכרונות משלוש השנים האחרונות עוברים בי אחד אחד. אני מרגישה במסיבת הודיה. אמנם עדיין מוזר לי לחגוג ניצחון על הסרטן, אבל אני בהחלט מרגישה שצלחתי בהצלחה רבה שלוש שנים קשות ומאתגרות, ואני חוזרת לחיים נורמטיביים. הם אמנם שונים מהחיים שהיו לי לפני, אבל דוקא לטובה.

היום הוא יום המאבק הבינלאומי בסמים (26 ביוני). בהתאמה או במקרה, הבוקר גם הצביעה הממשלה על הרפורמה של השר ליצמן להסדרת הקנאביס הרפואי בארץ. זה נושא רחב, ומורכב, ומסועף, ואני לא מתיימרת לכתוב פה מאמר דעה מגובש בנושא. אבל לאחר 3 שנים בהם הולעט גופי במינים שונים של סמים, אני חושבת שיש לי בכל זאת משהו קטן לומר.

מי שמכיר אותי יודע שאני הכי רחוקה שאפשר מהפרסונה שיושבת בסוף היום עם ג׳וינט במרפסת. הצלחתי להעביר 3 חודשים בהודו בלי לגעת, 4 שנים של לימודי עיצוב בלי לגעת, שנים של הסתובבות סביב וליד, ולא הרגשתי צורך או עניין. היו פעמים בודדות של שאכטות, מלוות בהתרגשות נעימה של איסור, אבל בסופו של דבר הם לא עשו עלי יותר מדי רושם.

היום אני אחרי שנה של שימוש בקנאביס רפואי. שום דבר משמעותי לא השתנה בחיי, אבל יש לי משהו זמין שמקל על כאב, ועוזר לישון, ואין לו שום תופעות לוואי. שזה דבר שכמעט לא קיים בתרופות אחרות.

קרו כ״כ הרבה דברים עקומים בתחום הזה. הגענו למצב שאני מעדיפה לא להגיד מה יש לי במגירה בסלון, שמוזר לי לחשוב על עצמי כאדם שצורך קנאביס, ושהחברה נתנה לי איזה כוח מיוחד כי יש ברשותי משהו יקר שרבים אחרים רוצים. בעצם, מדובר פשוט במתנה שהאדם קיבל כדי להקל על חייו המורכבים. ברור שאי אפשר להתיר את הרסן ולחלק קנאביס לכולם, כמו שאי אפשר למכור תרופות אחרות בקלות. ונכון שאי אפשר לסמוך על כל האנשים שיעשו בו שימוש נכון, אבל לשם כך יש מדינה ורגולציה שתסדיר את זה. אני מתפללת שהכנסת תדע להסדיר את זה בצורה נכונה, נקייה מאינטרסים כלכליים ופוליטיים (יש דבר כזה?!) ושכל אחד שצריך יקבל בקלות צמח שבאמת יודע להקל כשקשה.

היום, כדי לקבל קנאביס רפואי, אני מגיעה למרכז חלוקה מאובטח ושמור. זו חוויה מוזרה ומצחיקה שמעצימה את האיסור שבעניין. לא יכולתי שלא להפליג ולדמיין מצב בו שערי מרכז החלוקה היו נפתחים, ובאמצע העיר היה פועל מרכז מחויך שאנשים נכנסים אליו עם כובד הצרות ויוצאים קצת יותר קלילים.

כתבתי על זה שיר, כפראפראזה על שירו המתוק של יונתן גפן. אמן.

---

בסוף אבן גבירול יש מקום מתוק

שם אפשר לעמוד ולהריח ירוק

יש שם קיר לבן עם דלת צרה

מראה לא רגיל באותה השדרה

ומוכרות צעירות שנראות מרוצות

מחלקות קנאביס בכל המינים והצורות

 

ארז לכאבי בטן וברק לבחילות

אור לפרקינסון ודורית לרעידות

מנגו לסרטן ואלסקה לתיאבון

וכולם גם מאוד עוזרים בדיכאון

לא את כולם מכניס השומר אמנם,

אבל גם הריח אפקטיבי, והוא בחינם.

 

עוצרים הסטלנים שגרים בשכונה

עוצרת המוכרת בחנות הקטנה

הכלבים מפסיקים לרדוף אחר החתולים

השוטרים לוחצים ידיים לגנבים

כולם עומדים בשקט עם המבט למרחוק

ולאט לאט האף שלהם

מתמלא בריח של ירוק

 

בסוף אבן גבירול יש מקום מתוק

שם אפשר לעמוד ולהריח ירוק

*הציורים היפים של האמנית  Karin Olah

זה קרה. אני אישה נשואה. אחרי עשרות שנים בהם חינכו אותי לשאוף למעמד הזה, ולא מעט שנים שבדקתי עם עצמי אם זה נכון לי או לא, מצאתי את המישהו שבלעדיו אני חצי, וזה מרגיש נפלא. (#אזהרת קלישאה)

שישה חודשים עברו בין ההצעה לבין החתונה. בין רגע רומנטי תחת חופת כוכבים, ובלי נפש חיה מסביבנו, לבין רגע רומנטי תחת חופת גזיבו עם כל האנשים שאנחנו אוהבים מסביב. זה היה מספיק זמן כדי שנוכל לארגן הכל ברוגע, ולהנות מהתקופה המיוחדת והמוזרה הזו. בלילות, כשחיכיתי כהרגלי לשינה שתבוא, הייתי גולשת בכל מיני בלוגים ואתרים של כלות. עולם צבעוני ומופלא של שמלות כלה, פרחים, סיכות רומנטיות, נעליים, טבעות, הכל ארוז בבועה ששוכחת את שאר העולם. למעט רגעים מעטים של ציניות, אני חייבת להודות שזה היה נפלא. ללבוש משקפי ראיה בורוד מסטיק ולהנות מהחיים.

חתונה היא פסטיבל של קלישאות, אבל כשנמצאים בתוכה, הקלישאות הם הגרעינים הכי אמיתיים שיש. ומעבר לכיף שהיה, ואתה, המופלא בו זכיתי, אני לוקחת איתי גרעין של אהבה, שנטען מכל האנשים שבאו לשמוח איתנו, ושומרת אותו בצנצנת כדי שאוכל להריח כל פעם כשיהיה קצת קשה.

מספר שבועות לאחר החתונה, כשאני ואתה מדשדשים את דרכנו לעבר שגרה מבורכת, הגיע ה 18.4. התאריך בו לפני שנה עלתה לשידור העונה השניה של הסרטן שלי. אתה ניסחת כ״כ מדויק את מה שיש לי לומר על התאריך הזה, אז אני מעתיקה את זה פה, ושולפת ממחטה לנגב את הדמעות.

---

18.04.2015. שנה. שנה עברה. שנה מלאה בטלטלות, חרדות, פחדים, בכי, צחוק, עצב, שמחה, ואהבה אחת שלא מפסיקה לגדול..
לפני שנה ב 18.04.2015, יום שבת בבוקר, התייצבנו במיון בבית חולים תל השומר כשכאבי הגב שלך כבר היו בלתי נסבלים ולא בגדר הרגיל בלשון המעטה.. אחרי מספר בדיקות וצילומים ועוד בדיקות ומלאך שומר אחד שידע להתעקש על עוד צילומים ועוד בדיקות (Sinai Oren) הגיעה דמות מוכרת לך.. אותה האונקולוגית מלפני שנה. הגיעה עם עיניים חוששות והפכה את עולמם של זוג צעיר בתחילת דרכו, (הרי רק יום לפני חגגנו 4 חודשים ביחד) הסרטן חזר ובגדול, ביחד עם גרורות שחלקם פגעו בעמוד השדרה שלך ושברו 2 חוליות, לא פחות.
אני זוכר שעמדנו שם ליד המיטה שלך סיני אני ואותה רופאה ובפיה הבשורה המרה. ואת, שוכבת מקשיבה ולא מגיבה.. הסתובבת אלי ורק דבר אחד אמרת.. 'אתה יכול ללכת…אני אבין זה בסדר'
ואני, בשוק של החיים לא יודע איך להכיל את המצב אומר לך בביטחון
-אני לא זז לשום מקום-
מבקש את סליחתך ללכת רגע לשירותים, יוצא החוצה מתקשר לאמא ומתפרץ בבכי שלא נראה כמותו. אני לא זוכר מה בדיוק אמרתי לאמא בין כל הבכי הגמגום והמילים החסרות. אני זוכר שאמרתי שזה לא הוגן ולא פייר ושאני לא רוצה שתמותי, הרי רק עכשיו מצאתי אותך אחרי 30 שנה..
בלי לחשוב פעמיים ההורים שלי אורנה תאומים רז זאב רז נכנסו לאוטו ודהרו ישר אלינו, מחבקים, מחזקים, מכילים ובעיקר אוהבים. וביחד עם Shachaf Raz Sivan Kaneti תמיד נמצאים שם בשבילנו.
מאז עברה שנה,
אין לי את המילים לתאר מה היא הייתה השנה הזו,
משנה, מחזקת, מתישה, ארוכה, קצרה, חרדתית, מפחידה, משמחת, אוהבת, מלאה בכל טוב, למדנו לחיות בצל החרדה, למדנו אחד את השנייה, אכלנו, שתינו, צחקנו, רקדנו, בילינו והיד עוד נטויה..
והיום.. היום אנחנו שנה אחרי אותו יום שבת ו 49 יום אחרי החתונה שלנו.
זה הזמן (אם לא אמרתי מספיק עד היום) להגיד לך אהבה שלי, הייתי עושה את הכל שוב, הייתי בוחר בכל החבילה הזו בלי לחשוב פעמיים בשביל לזכות ולחיות איתך שרי רז אורן.
מכאן העתיד פתוח, הוא שלנו לבחור ולבנות כל שנרצה, אני את והוא שבינתיים מסרב לעזוב (הסרטן) ביחד בביטחון באהבה אל העתיד שלנו.
אני אוהב אותך עד אין קץ את האהבה שלי לנצח שתי נשיקות במצח.

---

ואני שלולית.

אני חושבת שהטקסט הזה, מספר קצת יותר מבדר״כ על המצב שלי ועל מה שאנחנו חווים בשנה פלוס האחרונה. הוא מחזיר אותי להתלבטות התמידית, מה אני חושפת, וכמה, ולמה זה בכלל טוב, ואיך בוחרים מה לספר ומה לא…ואני מוצאת את עצמי מבריאה גם דרך השיתוף. הוא ממקד אותי במה חשוב, ונותן לי פרספקטיבה נכונה, והוא גם מביא המון תמיכה וכוח מאנשים אחרים. וככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שזה מה שבני האדם אמורים לעשות פה. לשתף, לחשוף, לנסות לגעת אחד בשני, לחזק ולאהוב. (אחרת באמת שיהיה קשה 🙂 )

אז אני משתפת בכמה מילים נוספות. בחודשים האחרונים אני כבר לא חולה. אני מחלימה. אני בונה לי שגרה בריאה ורגילה, כמה שיותר סטנדרטית ומשעממת. אחוז מסוים מוקדש לתרופות, קצת זריקות, קצת בירוקרטיות של ביטוחים, אחוז מסוים מוקדש לפעילות גופנית, אוכל (יחסית) בריא, ומה שצריך כדי שהגוף יהיה כמה שיותר מרוצה, והשאר עבודה, לימודים, האפור הרגיל והמבורך. וטוב. טוב מאוד.

מדי פעם יש את הרגעים האלה שאני מרגישה את ההבדל. הבדל בין מה שאני חושבת שזוגות צעירים אחרים מתמודדים איתו, לבין מה שאנחנו. אז אני נושמת עמוק, כותבת על זה, ומתמלאת בכל האור והטוב.

*צילום תמונות החתונה: ליאת אלדר  *עיצוב שמלת כלה: עידית קדוש  *איפור: קתי טריפונוב

 

ולסיום: קלישאה ומתכון (כי אי אפשר בלי).

הבחירה היא בידינו. כמו הלימון והלימונדה או הירקות והחמוצים. הזמן שאנחנו מבלים פה הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. האתגרים תמיד מפתיעים ולא צפויים אבל אפשר תמיד לבחור מה לעשות איתם. ואני יודעת שזה משפט שיכול להרגיז ולהיראות מופרך, אבל אני חווה אותו יום יום ולרוב זה עובד לי. מעבר לזה, אין לי מושג.

להחמיץ ירקות בבית זה קל וטעים. וכמובן יותר בריא מהחמוצים שקונים. אנחנו כבשנו לימון, כרובית, כרוב, וגזר. באותה הדרך פחות או יותר אפשר לכבוש עוד המון דברים. שווה לנסות!

חמוצים פיקנטיים

מצרכים:

1 כרובית יפה

1 כרוב לבן בינוני

7 גזרים

שיני שום מקולפות מראש שלם

צרור שמיר (לפי איך שאוהבים)

פלפל אנגלי

5 עלי דפנה

פלפל ירוק חריף

תערובת תיבול טורשי

מלח

אופן ההכנה:

מפרידים את הכרובית לפרחים, את הכרוב חותכים לפיסות של 3-5 ס״מ, ואת הגזר פורסים. מסדרים בצפיפות בצנצנת מעוקרת. מכניסים בין הירקות שמיר, שיני שום, מעט עלי דפנה, פלפל אנגלי, ואם רוצים חריף אז גם פלפל ירוק.

מכסים את הצנצנת במים, כוס אחרי כוס, כמעט עד הסוף, וזוכרים את כמות הכוסות. מערבבים במים חמים, כף מלח עבור כל אחת מן הכוסות שמולאו, ואת תבלין הטורשי לפי הטעם (הכי טוב לשאול את המוכר לכמות, כי כל תערובת מעט שונה) ויוצקים לתוך הצנצנת.

מערבבים את הכל טוב טוב, (כמו בתמונה), ומניחים בפינה מוצלת בבית. מחכים 3 ימים…ונהנים…

לימון כבוש

לימון כבוש זה אחד הדברים הכי טעימים והכי יעילים שיש במטבח. לפני 4 שנים מצאתי את הפוסט הנהדר הזה בבלוג ״פתיתים״, ומאז, כל שנה בעונה אני מכינה לי כמה צנצנות. המתכון הבא מבוסס עליו.

מצרכים:

לימון ננסי (כמה שיש לכם יותר בהישג יד, ככה יהיה לכם יותר שלל במקרר.)

מלח גס

פפריקה מתוקה

מיץ מלימון אחד

אופן ההכנה:

שוטפים את הלימונים טוב. חורצים בכל אחד איקס עם סכין חדה. במקביל מכינים בקערה קטנה מלח גס מעורב בפפריקה. פותחים כל לימון עם האצבעות, מנסים להוציא מעט את הגרעינים (לא נורא אם עדיין נשארים הרבה בפנים), ובחלל שנוצר ממלאים בתערובת המלח. מגלגלים את הלימון בתערובת מכל צידיו ומכניסים לצנצנת מעוקרת. דוחפים את הלימונים טוב טוב כדי שתתקבל צנצנת מלאה וצפופה. נותנים לה לעמוד יום שלם במקום מוצל בבית. למחרת מוסיפים מיץ מלימון אחד או שניים, מעט מים, וסוגרים למעלה בשכבה יפה של שמן זית.

מחכים 3 ימים נוספים ומעבירים למקרר.

מוסיפים לקציצות, עוף, סלטים, על לחם שיפון עם אבוקדו, וגם סתם מנשנשים.

אני הייתי ילדה שקוראת הרבה. האהבה לקריאה גדלה איתי, ותמיד חיפשתי לי סופרים שאני אוהבת כדי להקל על ההתלבטות בספרייה. ביום רגיל אחד התגלגל לידי ״שואה שלנו״ של אמיר גוטפרויד. אני זוכרת שקראתי אותו הכי מהר שיכולתי, אבל גם הכי לאט, כדי שלא יגמר מהר מדי. אח״כ חזרתי לספריה והבאתי את שאר הספרים שלו שיצאו עד אז. השבוע הוא נפטר. ראיתי לא מעט הספדים עם מילים יפות ומדויקות ששיבחו את הכתיבה המיוחדת שלו, כמו גם את האיש שהיה, אבל אני לא יודעת איך למצוא את המילים הנכונות כדי להספיד סופר. אני יודעת שהוא היה הסופר הישראלי האהוב עלי ובספרים שלו הייתי שוקעת ומוצאת את עצמי בשלל גרסאות. 

כל אדם שנפטר מההוא מחסיר בי פעימה. אני פועמת כל יום מליוני פעימות של חיים ואופטימיות. פעימות של בריאות, של עוצמה והתמודדות, וגם סתם פעימות רגילות. אבל אז, פתאום, כזו פעימה.

מזל שיש את הספרים שלו בשביל לזכור. יהי זכרו ברוך.

לא ידעתי על מה לכתוב הפעם. ושום דבר לא התחבר לי לפרידה העצובה מאמיר גוטפרויד. באחד הבקרים נזכרתי בשקית מלאה בתפוזים סיניים שקיבלתי מתנה משרית, ומאז היא שוכבת לי בשקט במקרר. שרית היא זו שהכירה לי לפני שנים את ״שואה שלנו״ וזה הספיק לי בשביל החוט הראשון בטווית המתכונים.

כשהייתי ילדה גרנו ברמת הגולן, היתה לנו גינה גדולה עם לא מעט עצים, אבל העץ הכי מיוחד היה התפוז הסיני. (או קומקוואט.). הוא תמיד היה ירוק, ובעונה התקשט בנקודות של כתום בוהק, ובריח משכר. כל שנה עם בוא הגשם כשהעץ היה עמוס פירות, הסתכלנו, חבורה של ילדים סקרנים, התלבטנו, טעמנו קצת קליפה, זרקנו קצת תוך כי היה חמוץ, וראינו איך האדמה תחתיו מתמלאת אט אט פירות, שנאספים, מתכווצים ומרקיבים חזרה אל המקום ממנו הגיעו.

כשעברנו דירה ונפרדנו מגינתנו האהובה, שתל לנו אבא כמה מן העצים שאהבנו, כדי שנרגיש שוב בבית. התפוזון גם הוא נשתל, אבל לא הרבה זמן אח״כ, כששלל לימונים ננסיים ניקדו את צמרתו, הבנו שהיתה טעות בזיהוי. גם את הלימון הננסי למדנו לאהוב, וגם איתו לא כ״כ ידענו מה לעשות. אחרי שנים שהעצים שימשו ליופי ולריח, למדתי להשתמש בלימון הננס וכבשתי אותו מידי חורף. רק אח״כ הבנתי שמאחיו הגנדרן הרבה יותר מעניין לבשל.

אני ואתה הפשלנו שרוולים ונכנסו למטבח. בדקנו וניסינו, ויצאנו בסוף עם קציצות בקר טעימות ומיוחדות, שטרם מצאנו להן שם קצר ומדויק. ועם מרקחת נפלאה ללא טיפת סוכר או חומרים לא בריאים אחרים, שאפשר לאכול עם כפית ללא מצפון.

קציצות בקר מצופות שקדים ברוטב תפוז סיני, ג׳ינג׳ר, הל ושומר

מצרכים: (לכ 20 קציצות)

לקציצות:

500 גרם בשר בקר

1 בצל

צרור פטרוזיליה

3 שיני שום

1 ס״מ שורש ג׳ינג׳ר

2 ביצים

מלח, פלפל

150 גרם שקדים גרוסים

לרוטב:

1 בצל חתוך לחצי ופרוס

8 שיני שום פרוסות

3 גזרים פרוסים

1 שומר חתוך לחצי ופרוס

2 ס״מ ג׳ינג׳ר קצוץ

2 תרמילי הל

2 כוסות תפוז סיני

חצי כפית כורכום

מלח, פלפל

אופן ההכנה:

מניחים את הבצל, הפטרוזיליה, השום והג׳ינג׳ר בקערת המג׳ימיקס וקוצצים דק. מוסיפים את הבשר ומערבבים שוב. (אם אין מג׳ימיקס, ניתן כמובן לקצוץ ביד) מעבירים לקערה ולשים מעט כדי לחבר את המרכיבים. מוסיפים ביצים, מלח ופלפל, ומערבבים. יוצרים קציצות, טובלים כל אחת בקערית עם שקדים גרוסים, עד שהיא מכוסה בהם מכל צידיה.

מחחמים שמן לטיגון במחבת רחבה, מטגנים את הקציצות ומניחים בצד.

עוברים להכנת הרוטב. שוטפים את התפוזים היטב. שמים בסיר עם מים וחולטים אותם עד רתיחה כדי להוציא את המרירות. שוטפים ומניחים בצד. מאדים את הבצל בסיר רחב ונמוך. מוסיפים שום, ג׳ינג׳ר, הל, מערבבים מספר דקות. מוסיפים את הגזר והשומר ומערבבים שוב. חותכים את התפוזים החלוטים לפרוסות ומוסיפים. מתבלים ומוסיפים מעט מים. מסדרים את הקציצות המוכנות בתוך הרוטב ומבשלים כחצי שעה נוספת.

מרקחת תפוז סיני ללא סוכר

מצרכים:

400 גרם תפוז סיני

2 ס״מ ג׳ינג׳ר קצוץ

חצי כוס מיץ תפוזים סחוט טרי

3 כפות סילאן טבעי ללא סוכר

אופן ההכנה:

שוטפים את התפוזים היטב וחותכים לפרוסות. אין צורך להוציא את הגרעינים. הם עשירים בפקטין והוא עוזר בהקשיית המרקחת. מניחים בסיר, מכסים במים ומביאים לרתיחה. מסננים את התפוזים, שוטפים ומחזירים לסיר. מוסיפים ג׳ינג׳ר ומיץ תפוזים סחוט ומביאים לרתיחה. מעבירים לאש קטנה וממשיכים בבישול תוך ערבוב מתמיד. מוסיפים את הסילאן ומערבבים. ממשיכים לבשל על אש קטנה עוד בערך שעה, ומידי פעם מערבבים, עד שהמרקחת מקבלת צבע ומרקם מתאים. מעבירים לצנצנות מעוקרות ואוכלים עם כפית. יאממממי!

מכיון שאין סוכר במרקחת, חיי המדף שלה קצרים. מומלץ לשמור במקרר ואם הכנתם כמות גדולה, תחלקו לחברים.

לפני שנתיים בערך, מלך אופנת החורף היה הבצל. כולם התלבשו קליפות קליפות של אריגים דקים ועבים, רכים ומחוספסים. מתחת לכל חולצה ביצבצה חולצה נוספת, ומתחת לזו, גופיה נוספת. אני נשארתי שם, באופנת השכבות, כי עד עכשיו זו השיטה הכי טובה שמצאתי כדי להתמודד עם גלי החום התכופים שלי.

לפני שנה וחצי התחלתי בטיפול הורמונלי. התאים הסרטניים שלי מאוד אוהבים הורמונים. בשפה המקצועית, לתאי הגידול שלי יש קולטנים להורמונים והם מושפעים מהם. השפעה שדומה לסוג של תדלוק, ושגורמת לגדילה והתחלקות של התאים. המצב הזה לא כ״כ בריא ולכן אני מקבלת תרופות שחלקן חוסמות את ההורמונים מלהגיע לתא, וחלקן חוסמות את התהליכים שיוצרים אותם. הורמונים ידועים בתור החברים הכי טובים והכי רעים של כל אשה, אבל בנוסף לזה הם גם שליחים כימיים שמעבירים אותות מתא אחד לשני, ומחוללים תהליכים שונים בגוף. הטיפול-חסימה שלהם אצלי, גורם למיני שיבושים ותקלות שיכולים לספק לי חומר כדי לכתוב כמעט ספר.

הפרטים הפיזיולוגים ותופעות הלוואי, פחות מעניינים. הרבה יותר מעניין, לפחות אותי, איך אני מצליחה לחיות בגיל 30 וקצת, עם מערכת הורמונלית שקרובה יותר לגיל 60. אני אגלה, שהשורה התחתונה פה היא היכולת המדהימה של הגוף להתמודד עם כל מצב, אבל לפניה יש הרבה שורות אחרות.

• – שורה על גלי חום וזכרונות של סבתא שלי יושבת מוטרדת אל מול מאוורר.
• – שורה על לילות ארוכים ארוכים של שינה קצרה.
• – שורה על תפקודים נשיים שכבר שכחתי איך הם מרגישים.
• – שורה על פחד מליפול ולשבור עצם, כי אני כבר לא צעירה.
• – שורה נוספת על גלי חום.
• – שורה על גוף נוטף זיעה תחת מזגן על 22 מעלות.
• – שורה על כך שאני בעצם מרגישה צעירה.
• – שורה על אנשים שאומרים לי שאני נראית צעירה אף יותר.
• – שורה על הצלחה לנהל את מצבי הרוח שלי.
• – שורה על ניהול מצבי הרוח אותי.
• – שורה מודגשת עלייך, שאוהב אותי בכל גיל.
• – ושורה אחרונה ונחרצת, על נצחון הרוח את הגוף.

וכמה נעים החורף! כמה נעימה שיטת השכבות שנותנת לי מפלט כשטמפרטורת הגוף עולה, ופתרון כשהיא יורדת שוב. וכמה נפלא הגשם ששוטף הכל וממלא את האויר בריח המשכר של התחלה חדשה, נקיון, וחלומות.

מרק ירקות שורש עם קניידלאך

זו מנה פשוטה. אין באמת איך להסתבך איתה. וזה בדיוק מה שצריך ביום גשם, כשיושבים עטופים בשכבות על הספה ונזכרים במאכלים ישנים. לפחות בני 60.

לכל אחד יש את השיטה שלו להכין מרק, ולרוב השינויים הם בירקות שמכניסים לסיר. אני בחרתי בהרבה ירקות שורש כדי לתת למרק טעם עמוק במקום הטעם שנותן העוף בדר״כ, אבל זה בגדר המלצה.

מצרכים:

לקניידלאך – כופתאות קמח מצה

(לפי מתכון מהספר ״ניחוחות הפסח״ של ציפורה קרייזמן)

150 גרם קמח מצה

1.5 כוסות מים רותחים

חצי כוס שמן

2 ביצים

מלח, פלפל שחור, פפריקה, כמון

למרק ירקות שורש:

1 בצל חתוך לקוביות

1 כרישה פרוסה לטבעות (החלק הלבן)

1 שורש פטרוזיליה חתוך לטבעות

3 ס״מ שורש ג׳ינג׳ר קצוץ

3 שיני שום קצוצות

2 גזרים קלופים ופרוסים דק

1 לפת חתוכה לקוביות

ראש סלרי מופרד לעלים וגבעולים, חתוך.

1 דלורית חתוכה לקוביות

1 קישוא חתוך לקוביות

מעט שמן לטיגון

1-1.5 ליטר מים רותחים

מלח, פלפל שחור

אופן ההכנה:

מתחילים בכופתאות. שמים את קמח המצה בקערה, שופכים עליו את המים הרותחים ומערבבים היטב. מוסיפים שמן ביצים ותבלינים, ומשהים כמה דקות עד שהנוזלים יספגו. במידת הצורך מוסיפים מעט קמח. העיסה צריכה להיות קלה לעיבוד.

יוצרים כדורים בקוטר 3 ס״מ בערך.

מרתיחים מרק צח בסיר. (זה יכול להיות מים עם מלח, מים עם אבקת מרק, או ציר ירקות) ומוסיפים את הכופתאות. מביאים לרתיחה ומבשלים כ 15 דקות על אש קטנה. מוציאים את הכופתאות לכלי ומניחים בצד.

עוברים למרק.

מחממים שמן בסיר גדול, ומטגנים בו את הבצל. כעבור 2 דקות מוסיפים את הכרישה, הג׳ינג׳ר, השום, הגזרים, הלפת, שורש הפטרוזיליה, וגבעולי הסלרי, מאדים 5 דקות. מוסיפים מחצית מכמות המים, מביאים לרתיחה ומבשלים עשר דקות.

מוסיפים את הדלורית הקישוא ועלי הסלרי, ויוצקים מעליהם את יתרת המים. מביאים לרתיחה ומבשלים כחצי שעה נוספת. מתבלים, ונותנים למרק להתבשל עוד שעה.

יוצקים מרק לקערה עמוקה, מוסיפים 2-3 כופתאות, מתרווחים על הספה, ונהנים.

חורף נעים!

חודש אחד, ארבעה ימים, שש שעות ושתי דקות, עברו מאז הפוסט האחרון. היו בדרך שלוש פעמים שכתבתי, ובערך ארבעים שעות מטבח. אבל החודש הזה היה כ״כ מוצף, ומבלבל, ומחניק לעיתים, שפשוט לא הצלחתי לעשות סדר בראש ולכתוב משהו שלם.

זה התחיל באחרי החגים. הזמן בו אוספים את כל פתקי המשימות המפוזרים בבית, ומתחילים לעבוד איתם. לפני חצי שנה, כשנשמטה תחתיי שגרת היום יום, עשיתי סדר בדברים ונתתי לעצמי עד אחרי החגים לחזור לנורמליות. הנסיון שלי לכפות סדר על תהליכים מורכבים של בריאות פיזית ונפשית, אולי מופרך מיסודו, אבל אני בכל זאת בחורה עם ענייני שליטה ועדיין לא הבנתי עד הסוף שהרכבת הדוהרת לא קיימת.

אז אוקטובר שלי נע בהליכה על חבל דק שבין שחרור לדרישה, ואוקטובר של כולם הצטרף אליו לתנועה לוליינית בין שפיות מדינית לחרדות, ובין ייאוש לתקווה. חוץ מזה, אוקטובר בכל העולם הוא חודש המודעות לסרטן השד, וכל החוטים הללו מילאו את המרחב הוירטואלי שלי והותירו אותי מלאת רעשים אך בשקט.

חודש המודעות לסרטן השד אינו קיים כדי לתמוך בחולים או לגייס כספים למחקר, אלא כדי שא/נשים יבינו שסרטן שד אמנם חי ובועט ביננו, אבל אם מגלים אותו בזמן, אפשר בקלות לבעוט בחזרה. יש לא מעט סיפורים על נשים שהקפידו להיבדק מדי פעם, ועדיין חלו. אבל מעטים מאוד מאוד (לפחות אני לא מכירה), נשים שהקפידו להיבדק וגילו אותו מאוחר מדי. כשיש גילוי מוקדם סרטן שד הוא מחלה לא נעימה, אבל גם אפיזודה חולפת. וכשנותנים לו להשתולל בגוף לפני הגילוי, האפיזודה הופכת להיות התמודדות יומיומית, כרונית.

באוקטובר שעבר הייתי כמה חודשים לאחר סיום פרוטוקול הטיפול הסטנדרטי בסרטן שד, ועשיתי את צעדי הראשונים בחזרה לשגרה אחרי זמן ארוך של טיפולים. מצאתי הרבה ברכה בשבירת השגרה, היה לי זמן רב לעצמי ומשימה בריאותית שצריך לצלוח. ובאוקטובר הרגשתי בעוצמה רבה שאם נבדקים בזמן, מקבלים במתנה את החיים מעמדה יותר טובה, ולא הפסקתי לספר על כך לכל מי שרק הקשיב.  

אוקטובר הזה קצת שונה.

הפעם אני לא אוהבת לדבר על זה. מעדיפה לא לספר על חויות מבית חולים, לא להלאות בבירוקרטיות הרבות שאני מנסה לצלוח, ולא בצורך בהחלטות ובחירות הרות גורל. השנה גיליתי שלמרות הכל לא גיליתי מספיק בזמן, והחתמתי כרטיס בקבוצה הקטנה יחסית של חולות סרטן שד גרורתי. זו קבוצה קצת פחות פופולרית בחודש המודעות, כי היא קטנה וכי היא לא מתפתחת לתקופת לחימה הירואית בעבר, אלא להתמודדות יומיומית ארוכה.

עכשיו כמעט סוף אוקטובר, ועדיין בחוץ רוחות מלחמה. אני מודעת למקום המוגבל שבי לחרדות ומשתדלת לצמצם בצפייה בחדשות. לפעמים נראה לי שגם אם כל הבעיות המדיניות יפתרו, עדיין ישארו פה יותר מדי כוחות של רוע ואלימות, ואני דואגת ומתפללת שהטוב בסוף ינצח. גם בארץ האהובה והפצועה שלנו וגם בבעיות הקטנות שלי. אני מאמינה שהשורה התחתונה של הדיבורים, המחקרים והסטטיסטיקות, היא שהגוף והנפש חזקים מהכל, ואני ואתה ננצח כל חלקיק קטן של ההוא, עד לתמונת הסיום הרחוקה, על הנדנדה בחצר, עם ידי המקומטת בתוך ידך.

ריבת אתרוגים מתובלת

היה לי ברור שחודש אוקטובר דורש ריבת אתרוגים. גם כי זה הזמן בו נותרים בבית אתרוגים מבורכים מחג הסוכות, וגם כי מהילדות שלי למדתי שזו ריבה עם סגולה, ולא תזיק לנו פה קצת.

בשבילי ריבת אתרוגים זה אוכל עם המון מטען. סבתות על גבי סבתות הכינו אותה כסגולה לפריון ולידה קלה, ויש אומרים שהסגולה מוכחת רפואית ובאתרוג יש חומר המקל בלידה. בשבילי ריבת אתרוגים זה משהו שמחבר כחוט בין דורות של אמהות סבתות ותינוקות מחייכים וצורחים.

לא קל להכין ריבת אתרוגים. אולי סבתא שלי לא תסכים איתי, אבל בשבילי זה נחשב מתכון עם טרחה והתעסקות. ריח ההדרים המשכר, והתוצאה הנוסטלגית (והטעימה!) שווים לדעתי, אז אם יש לכם כמה שעות וכמה אתרוגים מסוכות שעוד מעט עובר זמנם, יאללה!

מצרכים:

(הכמויות גמישות, הסבר עוד מעט)

6 אתרוגים, עדיף צהובים

מיץ מלימון אחד

400 גרם סוכר

2 מקלות קינמון

כוכב אניס

5 תרמילי הל

אופו הכנה:

השלב הראשון, החשוב והמעט מתיש הוא הכנת האתרוגים. מכיון שבארץ אתרוג לא ממש נחשב לאוכל, ותפקידו העיקרי כחלק מארבעת המינים בסוכות, דורש בעיקר גודל וצבע, הוא זוכה למנות ריסוס נכבדות. זה מחייב לשטוף טוב את האתרוגים, להשרות במים ללילה שלם, ולקלף מהקליפה החיצונית. את הקליפות אפשר לשים בכלי ולשמור, זה עושה ריח טוב בבית וזה תמיד כדאי.

לאחר הקילוף פותחים כל אתרוג לרוחב, ומוציאים את הגרעינים. לאתרוג יש המוני גרעינים וחלקם מוחבאים טוב, אז לוקחים נשימה ויוצאים לחפש. את הגרעינים שומרים בכלי, הם עשירים בפקטין ומשתמשים בהם בהמשך כדי להקשות את הריבה ולתת לה חומר שימור.

בניגוד לפירות הדר אחרים, הפרי עצמו (עם השקיקים והמיץ) לא רב, והוא מוקף בחלק לבן ועבה. (מה שבתפוז למשל הוא קליפה דקה). משתמשים בשני חלקי הפרי וחותכים אותם לקוביות בגודל 1 ס״מ. שוקלים את המסה כדי לדעת מהי כמות הסוכר בהמשך.

בשלב השני שמים את קוביות האתרוג בסיר, מכסים במים ומביאים לרתיחה. שהכל רותח ומבעבע שופכים את המים, מחליפים בחדשים ומרתיחים שוב. חוזרים על הפעולה הזו 3 פעמים. עושים את זה כדי להפחית מהמרירות של הפרי, אז אם מחפפים, כדאי לקחת בחשבון שהריבה יכולה לצאת מרה מדי. בשלב השלישי מניחים את הסיר עם הפרי מעל להבה בינונית. מוסיפים סוכר בכמות פחותה במעט ממשקל הפרי. (על חצי ק״ג למשל, 400 גרם סוכר.) ומכינים שקיק בד קטן ובתוכו התבלינים והגרעינים. אפשר כמובן לשנות את כמות התבלינים במתכון לפי הטעם.

מוסיפים את השקיק לסיר ומביאים לרתיחה.

מעבירים לאש קטנה ומבשלים 2-3 שעות תוך ערבוב מדי פעם. הריבה לאט לאט תסמיך ותקבל צבע ענברי נהדר, ובערך אז היא מוכנה. השיטה הרווחת לבדיקה אם הריבה מוכנה, היא להניח צלחת במקפיא, וכשנראה שהריבה מוכנה לטפטף מעט ממנה על הצלחת, ולהעביר אצבע במרכז. אם הריבה לא סוגרת במהירות את השביל, היא מוכנה. אם אתם אוהבים שהריבה יחסית נוזלית תוכלו לחסוך את הבדיקה ולכבות כשזה נראה בערך כך.

כשהריבה מוכנה שופכים בעדינות לצנצנות מעוקרות מחיידקים (צנצנות שהושרו במים רותחים ויובשו) ושומרים במקרר.

אנחנו ניסינו על לחם שיפון עם ריקוטה מלוחה והיינו מרוצים.

ועכשיו, בין ביס לביס, עם ריח של ברכה באויר, מה שנשאר זה לחייג לקופת חולים, להזמין תור לכירורג שד ולדעת שהכל יהיה בסדר בסוף!

בימים העייפים שבין יולי-אוגוסט לתקופת החגים, ארזנו את שלושתינו ונסענו (אני אתה והוא) לטיול קבוצתי ביוון. על אף שאנחנו לבדנו קבוצה, הצטרפנו הפעם לקבוצה גדולה באמת. זה היה טיול מיוחד, שרבים ממשתתפיו בכלל לא רצו לצאת אליו. כל אחד מהמשתתפים קיבל מכתב או שיחת טלפון מבית החולים, והוזמן להשתתף בנופש קבוצתי לחולי סרטן. וכל אחד מהמקום שלו, לא היה בטוח שזה הבילוי המדויק שהוא מחפש לסוף הקיץ. העלות הנמוכה של הטיול הכריעה לבסוף את החששות מהאוירה שתהיה בו, ונפגשנו כולנו, 48 חולים מבריאים ומלווים, במלון מפנק על חוף הים של רודוס.

אחרי כמה שעות ראשונות מעט מביכות (אצלי קצת פחות, כי אתה היית שם) הקרח החל להישבר. אני חושבת שאחרי לילה אחד במיטת הקינג סייז, שתי ארוחות פאר בחדר האוכל, ושלוש שעות בבריכה העצומה שסובבת את המלון, כבר שכחתי שהוא נמצא איתנו. היינו פשוט חבורה של אנשים צעירים שבאו להתפנק, להכיר ולעשות חיים. היתה נקודה של מודעות להתמודדות המורכבת של כל אחד, אבל בסה״כ היתה שם באויר בעיקר בריאות.

בשיחות הקטנות ביננו, ברגעים ששיתפתי חלק ממני עם מישהו אחר, שם קרה הקסם. העברת רשמים מרופא מסוים על בירה מקומית לא מוצלחת, עצות לטיפולים אלטרנטיביים טובים על רקע צלילי טברנה, והחלפת תפיסות עולם בתוך מימי הבריכה המנצנצים. השיתוף הלך והתברר כתרופה מאוד אפקטיבית. אני כבר מעל שנתיים עם הכותרת של ״חולת סרטן״, ועדיין אין לי חברים שגם חולים במחלה הזו. תמיד האמנתי שהשינוי הבריאותי לא מצריך שינוי במעגל החברתי הנהדר שיש לי. היו לי כמובן הזדמנויות. הזמנות לאירועים של עמותות, ימי עיון, וימי אשפוז בחדר משותף, אבל תמיד נמנעתי, או לא התאמצתי להתחבר. ברודוס הבנתי את הקסם שבזה.

הקסם מתחיל בלהשלים עם קבוצת השווים החדשה שלי, גם אם בתקווה שהיא זמנית, וממשיך בדינמיקה של פיסות אמונה וחיים שעוברות ביננו ומחזקות את החיבורים שבין הפיסות שאני עשויה מהם. כל הקלישאות נכונות. פגישה עם האחר (שהוא גם קצת כמוני) מחזקת, נותנת פרספקטיבה, והופכת את הקושי שלי, לעוד אחד מהקשיים הקיימים ממילא בעולם. השבוע הזה הוציא אותי מתקופה ארוכה של פחד והראה לי שהכל בסדר. הוציא את האויר מרחמים עצמיים ו״למה זה קרה דוקא לי״ למיניו, והשאיר רק אמת פשוטה אחת. מתמודדים ומנצחים.

עוד כמה רגעים יום כיפור. יום של שיתוף עם הכוח הגדול שמעלינו (שיש לו כל מיני שמות), ושל הרבה שיתוף עם אחרים. שיתוף שהוא כנראה אחת המתנות הכי גדולות שיש.

באחד הימים על האי רודוס, ישבנו כולנו לארוחת צהריים במסעדת ״פנורמה״. מסעדה יוונית אמיתית, לא רחוק מהכפר לינדוס, שצופה על נוף מרהיב. המלצרים הזרימו לשולחן הארוך שלנו מנה אחרי מנה, ואנחנו הזרמנו קריאות התפעלות בהתאם. אחת המנות היתה כדורי סגנקי חמים. כאלה שמניחים על השולחן וכולם מיד שולחים יד, ואוכלים יחד. אוכל שיתוף. החלטנו, אני ואתה, להכין אותם בבית. סגנקי זה שם יווני לכל גרסה של גבינה מטוגנת, ובגרסה הזו אלו כדורים קטנים בגודל ביס שהכי כיף לאכול. מכיון שהם מעט כבדים כמנה, שידכנו אותם לסלט רענן שהוא מין חיבור בין סוף הקיץ לריחות החורף המתקרב.

שתהיה גמר חתימה טובה!

סלט ירוק עם כדורי סגנקי חמים

מצרכים לסגנקי: (35-40 כדורים)

150 גרם גבינת פרמזן

150 גרם גבינת גאודה

150 גרם גבינה בולגרית

2 כפות קורנפלור

3 חלמונים

1 חלבון

מלח, פלפל

שמן לטיגון

מצרכים לסלט:

צרור עלי רוקט שטופים ללא הגבעול

צרור עלי סלרי שטופים ומופרדים מהגבעול

צרור לקט עלי בייבי

חצי פלפל ירוק חריף פרוס דק

1 בצל סגול חתוך לטבעות

1 תפוז מפולט

מצרכים לרוטב:

שמן זית

לימון

2 כפות טחינה גולמית

2 כפות סילאן

אופן ההכנה

מתחילים בסגנקי. מגררים את הגבינות במיקסר או פומפיה ומערבבים בקערה. מוסיפים את הקורנפלור ומערבבים היטב. בשלב זה המסה עדיין מעט קשה. מוסיפים את החלמונים והחלבונים ומערבבים עד ליצירת מסה אחידה הניתנת לכדרור. במידה והיא דביקה מדי, ניתן להוסיף מעט קורנפלור.

יוצרים כדורים בגודל שאוהבים, מומלץ שיהיו יחסית קטנים, ומניחים בצד.

מכינים את הסלט. מערבבים את כל העלים יחד. מוסיפים בצל, פילטים של התפוז, ופלפל חריף, ומניחים בצד לא מתובל.

חוזרים לסגנקי. מחממים שמן לטיגון עמוק על אש בינונית (אם השמן חם מדי הכדורים יאבדו את צורתם). מטגנים כדור ראשון כדי לוודא שהשמן מספיק חם וכדי לתקן תיבול. לאחר מכן ממשיכים בטיגון שאר הכדורים. שמים לב שהכדורים מיטגנים מכל הכיוונים, הופכים אותם מדי פעם כמו בתמונה, עד שכולם מקבלים גוון זהוב יפה. מוציאים מהסיר לנייר סופג.

מתבלים את הסלט בשמן זית, לימון, מלח ופלפל.

בוחרים בכלי הגשה, ומזלפים בתחתיתו סילאן וטחינה גולמית ליצירת בסיס לסלט. מעל מניחים את הסלט ומפזרים כדורי סגנקי חמים מעל. את הסגנקי הנותרים ניתן להגיש לשולחן כנשנוש.

גיוון:

• ניתן להחליף כל אחת מהגבינות בגבינה מסוג אחר שאוהבים, מאותה משפחת גבינות.
• ניתן לתבל את מסת הסגנקי בצ׳ילי חריף, או זעתר לשינוי טעם וצבע. אנחנו עשינו שליש מכל סוג.

*ותודה לכל החברים והמארגנים (המהממים) ששיתפו אותי ברודוס.