ריבת אתרוגים מתובלת ו/או קצת סגולה לא תזיק

חודש אחד, ארבעה ימים, שש שעות ושתי דקות, עברו מאז הפוסט האחרון. היו בדרך שלוש פעמים שכתבתי, ובערך ארבעים שעות מטבח. אבל החודש הזה היה כ״כ מוצף, ומבלבל, ומחניק לעיתים, שפשוט לא הצלחתי לעשות סדר בראש ולכתוב משהו שלם.

זה התחיל באחרי החגים. הזמן בו אוספים את כל פתקי המשימות המפוזרים בבית, ומתחילים לעבוד איתם. לפני חצי שנה, כשנשמטה תחתיי שגרת היום יום, עשיתי סדר בדברים ונתתי לעצמי עד אחרי החגים לחזור לנורמליות. הנסיון שלי לכפות סדר על תהליכים מורכבים של בריאות פיזית ונפשית, אולי מופרך מיסודו, אבל אני בכל זאת בחורה עם ענייני שליטה ועדיין לא הבנתי עד הסוף שהרכבת הדוהרת לא קיימת.

אז אוקטובר שלי נע בהליכה על חבל דק שבין שחרור לדרישה, ואוקטובר של כולם הצטרף אליו לתנועה לוליינית בין שפיות מדינית לחרדות, ובין ייאוש לתקווה. חוץ מזה, אוקטובר בכל העולם הוא חודש המודעות לסרטן השד, וכל החוטים הללו מילאו את המרחב הוירטואלי שלי והותירו אותי מלאת רעשים אך בשקט.

חודש המודעות לסרטן השד אינו קיים כדי לתמוך בחולים או לגייס כספים למחקר, אלא כדי שא/נשים יבינו שסרטן שד אמנם חי ובועט ביננו, אבל אם מגלים אותו בזמן, אפשר בקלות לבעוט בחזרה. יש לא מעט סיפורים על נשים שהקפידו להיבדק מדי פעם, ועדיין חלו. אבל מעטים מאוד מאוד (לפחות אני לא מכירה), נשים שהקפידו להיבדק וגילו אותו מאוחר מדי. כשיש גילוי מוקדם סרטן שד הוא מחלה לא נעימה, אבל גם אפיזודה חולפת. וכשנותנים לו להשתולל בגוף לפני הגילוי, האפיזודה הופכת להיות התמודדות יומיומית, כרונית.

באוקטובר שעבר הייתי כמה חודשים לאחר סיום פרוטוקול הטיפול הסטנדרטי בסרטן שד, ועשיתי את צעדי הראשונים בחזרה לשגרה אחרי זמן ארוך של טיפולים. מצאתי הרבה ברכה בשבירת השגרה, היה לי זמן רב לעצמי ומשימה בריאותית שצריך לצלוח. ובאוקטובר הרגשתי בעוצמה רבה שאם נבדקים בזמן, מקבלים במתנה את החיים מעמדה יותר טובה, ולא הפסקתי לספר על כך לכל מי שרק הקשיב.  

אוקטובר הזה קצת שונה.

הפעם אני לא אוהבת לדבר על זה. מעדיפה לא לספר על חויות מבית חולים, לא להלאות בבירוקרטיות הרבות שאני מנסה לצלוח, ולא בצורך בהחלטות ובחירות הרות גורל. השנה גיליתי שלמרות הכל לא גיליתי מספיק בזמן, והחתמתי כרטיס בקבוצה הקטנה יחסית של חולות סרטן שד גרורתי. זו קבוצה קצת פחות פופולרית בחודש המודעות, כי היא קטנה וכי היא לא מתפתחת לתקופת לחימה הירואית בעבר, אלא להתמודדות יומיומית ארוכה.

עכשיו כמעט סוף אוקטובר, ועדיין בחוץ רוחות מלחמה. אני מודעת למקום המוגבל שבי לחרדות ומשתדלת לצמצם בצפייה בחדשות. לפעמים נראה לי שגם אם כל הבעיות המדיניות יפתרו, עדיין ישארו פה יותר מדי כוחות של רוע ואלימות, ואני דואגת ומתפללת שהטוב בסוף ינצח. גם בארץ האהובה והפצועה שלנו וגם בבעיות הקטנות שלי. אני מאמינה שהשורה התחתונה של הדיבורים, המחקרים והסטטיסטיקות, היא שהגוף והנפש חזקים מהכל, ואני ואתה ננצח כל חלקיק קטן של ההוא, עד לתמונת הסיום הרחוקה, על הנדנדה בחצר, עם ידי המקומטת בתוך ידך.

ריבת אתרוגים מתובלת

היה לי ברור שחודש אוקטובר דורש ריבת אתרוגים. גם כי זה הזמן בו נותרים בבית אתרוגים מבורכים מחג הסוכות, וגם כי מהילדות שלי למדתי שזו ריבה עם סגולה, ולא תזיק לנו פה קצת.

בשבילי ריבת אתרוגים זה אוכל עם המון מטען. סבתות על גבי סבתות הכינו אותה כסגולה לפריון ולידה קלה, ויש אומרים שהסגולה מוכחת רפואית ובאתרוג יש חומר המקל בלידה. בשבילי ריבת אתרוגים זה משהו שמחבר כחוט בין דורות של אמהות סבתות ותינוקות מחייכים וצורחים.

לא קל להכין ריבת אתרוגים. אולי סבתא שלי לא תסכים איתי, אבל בשבילי זה נחשב מתכון עם טרחה והתעסקות. ריח ההדרים המשכר, והתוצאה הנוסטלגית (והטעימה!) שווים לדעתי, אז אם יש לכם כמה שעות וכמה אתרוגים מסוכות שעוד מעט עובר זמנם, יאללה!

מצרכים:

(הכמויות גמישות, הסבר עוד מעט)

6 אתרוגים, עדיף צהובים

מיץ מלימון אחד

400 גרם סוכר

2 מקלות קינמון

כוכב אניס

5 תרמילי הל

אופו הכנה:

השלב הראשון, החשוב והמעט מתיש הוא הכנת האתרוגים. מכיון שבארץ אתרוג לא ממש נחשב לאוכל, ותפקידו העיקרי כחלק מארבעת המינים בסוכות, דורש בעיקר גודל וצבע, הוא זוכה למנות ריסוס נכבדות. זה מחייב לשטוף טוב את האתרוגים, להשרות במים ללילה שלם, ולקלף מהקליפה החיצונית. את הקליפות אפשר לשים בכלי ולשמור, זה עושה ריח טוב בבית וזה תמיד כדאי.

לאחר הקילוף פותחים כל אתרוג לרוחב, ומוציאים את הגרעינים. לאתרוג יש המוני גרעינים וחלקם מוחבאים טוב, אז לוקחים נשימה ויוצאים לחפש. את הגרעינים שומרים בכלי, הם עשירים בפקטין ומשתמשים בהם בהמשך כדי להקשות את הריבה ולתת לה חומר שימור.

בניגוד לפירות הדר אחרים, הפרי עצמו (עם השקיקים והמיץ) לא רב, והוא מוקף בחלק לבן ועבה. (מה שבתפוז למשל הוא קליפה דקה). משתמשים בשני חלקי הפרי וחותכים אותם לקוביות בגודל 1 ס״מ. שוקלים את המסה כדי לדעת מהי כמות הסוכר בהמשך.

בשלב השני שמים את קוביות האתרוג בסיר, מכסים במים ומביאים לרתיחה. שהכל רותח ומבעבע שופכים את המים, מחליפים בחדשים ומרתיחים שוב. חוזרים על הפעולה הזו 3 פעמים. עושים את זה כדי להפחית מהמרירות של הפרי, אז אם מחפפים, כדאי לקחת בחשבון שהריבה יכולה לצאת מרה מדי. בשלב השלישי מניחים את הסיר עם הפרי מעל להבה בינונית. מוסיפים סוכר בכמות פחותה במעט ממשקל הפרי. (על חצי ק״ג למשל, 400 גרם סוכר.) ומכינים שקיק בד קטן ובתוכו התבלינים והגרעינים. אפשר כמובן לשנות את כמות התבלינים במתכון לפי הטעם.

מוסיפים את השקיק לסיר ומביאים לרתיחה.

מעבירים לאש קטנה ומבשלים 2-3 שעות תוך ערבוב מדי פעם. הריבה לאט לאט תסמיך ותקבל צבע ענברי נהדר, ובערך אז היא מוכנה. השיטה הרווחת לבדיקה אם הריבה מוכנה, היא להניח צלחת במקפיא, וכשנראה שהריבה מוכנה לטפטף מעט ממנה על הצלחת, ולהעביר אצבע במרכז. אם הריבה לא סוגרת במהירות את השביל, היא מוכנה. אם אתם אוהבים שהריבה יחסית נוזלית תוכלו לחסוך את הבדיקה ולכבות כשזה נראה בערך כך.

כשהריבה מוכנה שופכים בעדינות לצנצנות מעוקרות מחיידקים (צנצנות שהושרו במים רותחים ויובשו) ושומרים במקרר.

אנחנו ניסינו על לחם שיפון עם ריקוטה מלוחה והיינו מרוצים.

ועכשיו, בין ביס לביס, עם ריח של ברכה באויר, מה שנשאר זה לחייג לקופת חולים, להזמין תור לכירורג שד ולדעת שהכל יהיה בסדר בסוף!