מרחיבים את המשפחה. (וגם מתכון לחטיף מושלם לכלבים)

מאז שאתה ואני מכירים חלמת לאמץ כלב. עם הזמן, גם אני הצטרפתי לרעיון וקצת אחרי החתונה הרגשנו שהגיע הזמן. אני לא כ״כ היכרתי את עולם הכלבים. אמנם בילדותי גרנו בישוב והיו לנו כמה, אך הם גרו בחוץ, לא חינכנו אותם, ומעבר להליכה משותפת במרחבים לא ידעתי הרבה. אני מודה שבהתחלה פינטזתי על גור גזעי ומושלם. כזה (שנוכל לדמיין) שאנחנו יודעים בדיוק מה יהיה האופי שלו ואיך הוא יראה. לא מספיק ידעתי אז איך עובדת תעשיית הכלבים והיה נראה לי הגיוני (ומוסרי) לבחור גזע שיתאים לנו.

בסוף הבנו שיש מספיק כלבים שמחכים לאימוץ ונסענו ליום אימוץ באס או אס חיות בהרצליה. אני חשבתי שנלך לראות כלבים, לא נמצא את האחד שלנו ונמשיך במסע לעמותות אחרות. לא ידעתי שעוד רגע היום יום שלי הולך להשתנות מהקצה אל הקצה. נכנסנו אל מתחם גדול ועמוס, על הדשא הרחב ישבו המון כלבים מתוקים שאיש לא רצה. האויר היה מלא בקולות צחוק של ילדים שבאו להתנדב ובקולותיהם של המבוגרים האחראיים שדאגו שהסדר ישמר, וכולם ידעו מה תפקידם. האנרגיה היתה שמחה וחיונית, אבל אי אפשר היה להתעלם מהעצב שישב וחיכה על הדשא. תמיד ידעתי שיש המון כלבים מסכנים בעמותות, אבל הדחקתי את זה ואמרתי לעצמי שיש מספיק עוולות בבני אדם שצריך לטפל בהם לפני. אחרי המפגש הראשון שם בדשא, התחלתי להבין כמה גדול העוול שבני האדם עושים לכלבים, מרבים אותם ומהנדסים גנטית לצרכיהם ונוטשים שאין כבר צורך.

בפינת הדשא, בכלובי הגורים, מצאנו גוש פרווה מפוחד בצבע זהב, מתוק ונעים בצורה שאי אפשר לתאר במילים. אנשי העמותה דאגו להסביר לנו מה זה אומר גורה בת חודש וחצי בבית, כמה בלגן היא תעשה, ולאיזה גודל היא תגיע. ורק כשהשתכנעו שאנחנו מודעים ומוכנים לאתגר, קיבלנו אותה לידינו. יצאנו בשער העמותה מאושרים, מעבירים אותה בהתרגשות מאחד לשני, ושמחים כ״כ שהתגלגלנו לאמץ ולא לקנות כלב.

נתנו לה את השם ״מייפל״, על שם הצבע שלה ועל שם המתיקות.

היצור הקטן שנכנס אלינו הביתה לא השאיר חלקה אחת אדישה. צרכים בכל מקום, התכופפויות תכופות לנקות, ופעם ביום שוטפים את הבית. מזל שאתה לא מפחד מנקיונות, כי עם הגב הפוסט ניתוחי שלי, זו לא היתה משימה קלה. למדנו לשים את כל הנעליים, הגרביים, השלטים, וכל מה שיקר לנו במקום גבוה בבית, כדי לא לתת לקטנה לבדוק כמה הם נוחים ללעיסה ובעזרת מאלפת מקסימה התחלנו ללמד את מייפל איך מתנהגים. מה המרחב האישי שלה, איפה היא עושה צרכים, מי האלפא (אתה) ומי מס 2 בלהקה (אני). היא מצידה פיזרה לכל עבר מתיקות ואנרגיות של שמחה, אז כולם יצאו מרוצים.

ביום בו הבאנו את מייפל, נולד לאחי בנו הבכור. מתוק ומושלם וברור. כשהם שלחו את התמונות הראשונות מבית החולים, עצרתי את עצמי מלשלוח גם תמונות, כדי לא לקחת את המקום של היצור החדש והמרגש יותר. אמנם שנינו הרחבנו את המשפחה באותו היום, ובהחלט יש קווי דמיון, אבל גם אם התבלבלתי לרגעים, הזכרתי לעצמי את ההבדל העצום שבין השניים.

כשההוא נכנס בסערה לחיינו, וחליתי שוב בסרטן, הייתי צריכה להתמודד עם הרבה מידע מפחיד והשלכות. אחד מהם היה שהריון כבר אינו אופציה בשבילי. מכיון שהייתי עסוקה אז בהישרדות, ההבנה הזו החליקה בקלילות לתוך התודעה שלי, ולא עשיתי ממנה עניין גדול. השקעתי את כולי בלשמור על אופטימיות ולהאמין שאוטוטו אני חוזרת לכוחותי. כעבור לא מעט חודשים, אחרי הרבה ניסים ואנשים אהובים, הגעתי שוב למקום המבורך של ביטחון בחיים, והתפניתי לכאוב את האובדן הזה.

כולנו גדלנו בחברה שמקדשת ילדים. כל ילדה יודעת שיום אחד היא תגדל, תהיה בהריון ותטפח את הדור הבא שלה. קרה לי כבר יותר מדי פעמים שבמפגש ראשון עם אנשים, אחרי ששיתפתי קצת מהחויות הבריאותיות שלי, הגיעה ללא חשש השאלה ״אז את יכולה להיות בהריון?״ כאילו מכל ההתמודדויות שעברתי, כחולה כמחלימה וכאשה, זה הדבר הכי משמעותי שקופץ לאנשים לראש. ולא, אני לא יכולה להיות בהריון. בגיל 33, עם זוגיות טריה, נאלצנו להתמודד עם סירוב סופי של הטבע לעזור לנו בזה.

הרהרתי הרבה במסע המפותל של הפוריות כבר לפני. הגיל המאוחר (יחסית) בו מצאתי זוגיות ונשים אהובות סביבי שנאלצו להתמודד עם טיפולים ואכזבות, לימדו אותי שהחסידה לא תמיד באה. אמנם יש חלק גדול מהעולם שחי בודאות שביכולתו לתכנן משפחה, אבל לחלק אחר ולא מבוטל, זו משאלה, חלום, התמודדות, וקושי. למזלנו, זכינו לחיות בדור שפיתח סל כלים שלם להגשמת החלום הזה ואם פעם היו נשים עקרות שמילאו את תפקיד מסכנת הכפר, היום יש רפואה מתקדמת שמאתגרת את גבולות האפשר.

אצלי הכאב הזה עומעם. אני מודה על חלקי ויודעת שמשפחתנו הקטנה תמשיך להתרחב. אבל למדתי בדרך להרחיב את הלב ולתת מקום לקשת הרחבה שקיימת בין אבא ואמא שמתחתנים ומביאים ילד, לכל כך הרבה אפשרויות נוספות. ולמרות שעדיין הרוב הגדול חי בצורה מסוימת, לפעמים פשוט לא צריך להסתכל לצדדים.

אז הלוואי שנדע לשמוח בחלקנו. הלוואי שנדע לתת מקום. מקום לנשים שחולמות על הריון, מקום לנשים שכל בטן הריונית צובטת להם בלב, מקום לנשים הריוניות, שסוחבות כ״כ הרבה חודשים ורק רוצות שמישהו יעזור קצת עם המשא, מקום לאנשים שבוחרים שלא להביא ילדים, ומקום למי שבוחר להביא הרבה. מקום למי שמנתב את אהבתו להולכים על ארבע, ומקום למי שמאמץ ילד שמישהו אחר לא רצה או לא יכל, ושלא נשפוט ולא נכעס, ולא נקנא. הלוואי.

והנה גם יצאה לי ברכה לשנה החדשה.

חטיף קיץ בריא וטעים לכלבים.

אולי אי אפשר ממש לקרוא לזה מתכון, אבל זה רעיון קל וטעים לחטיף שתמיד ישמח את הכלב שלכם. והוא גם משמעותית זול יותר מהחטיפים שקיימים.

מצרכים:

2 חתיכות חזה עוף (שניצל)

2 בטטות

2 גזרים

צרור פטרוזיליה

חצי צרור סלרי

2 כפיות כורכום

אופן ההכנה:

מניחים הכל בסיר, מכסים במים ומבשלים עד שהכל רך. טוחנים בבלנדר מוט, מחלקים לכוסות אספרסו חד פעמיות או לתבניות קרח. מקפיאים ו… מוכן!